ששה סדרי צילום -6 טיפים לצילום מוצלח יותר

שישה טיפים לצילום מוצלח יותר

כולנו מכירים את הא-ב של יסודות הצילום: אני ה- ISO, לא יהיה לך צמצם אחר על פני, לא תסגור התריס לשווא, לא תחמוד מצלמת רעך (בייחוד אם היא של המותג המתחרה). חלקנו גם מכירים את הסודות הכמוסים של מעמקי התפריטים של מצלמות הSLR שלנו, וחלק ממש (אבל ממש) קטן מאיתנו – בקיא גם בנושאים אזוטריים כמו "קומפוזיציה", "עומק שדה" ו"אופי התאורה". טוב, טוב, סתם התבדחתי – אתם יכולים להניח את העגבניות הרקובות.. הן נורא יקרות עכשיו בסופר ואשתי מרשה לזרוק עלי רק אורגני. מה שהתכוונתי לציין הוא שמסיבה מסוימת גם צלמים מנוסים ומוכשרים נוטים להתעלם מ"פויילנשטיקים" הטכניים, הקטנים והבסיסיים שמסוגלים להפוך את חיינו כצלמים לקלים הרבה, הרבה יותר. קחו עפרון ופתקית צהובה – סכמו והדביקו על המקרר. או על המסך. או על כל דבר שנמצא לכם מול העיניים חלק ניכר מהזמן.
1.  התאמת הSync speed לחשיפה הכללית
עצם היכולת שלנו (כבעלי ציוד מתקדם), לעבוד עם מבזק חיצוני המסוגל (בצמד עם גוף המצלמה, כמובן) להגיע למהירויות סנכרון גבוהות, ובכך לספק לנו את היכולת לעבוד במהירויות סגר של 1/200 ואף מעלה – לפעמים אינה לטובתנו. למה? כי השילוב שלISO נמוך יחסית ומהירות תריס גבוהה מסוגלים אמנם לעשות את הטריק כאשר מקור התאורה היחיד שעלינו להתחשב בו הוא מבזק המצלמה, אך בדיוק אותו הצמד-חמד גורמים לאפקט הפוך בדיוק כשיש צורך לשלב בין התאורה הקיימת לבין תאורת המבזק. עובדה זו נובעת מהאמת המרה שלמבזק שלנו לא באמת איכפת מה תהיה מהירות התריס (היות וההבזק נמשך כ 1/10000 של השנייה, ואיך שלא תסתכלו על זה – הוא יוכל להיכנס לתוך כל אחת ממהירויות הסגר האפשריות ללא השהייה). גם כאשר נעבור את המהירות המקסימאלית של הסנכרון ונפעיל את מצב הHSS – הוא עדיין ינסה (ולרוב גם יצליח) לספק את הסחורה. הבעיה היא שאפילו המבזק העצמתי ביותר – עדיין כפוף לחוקי הפיזיקה, וליתר דיוק לחוק ריבוע המרחק. לכן, חזק ככל שלא יהיה – ההבזק עדיין יגיע לרמת דהייה, בה הוא מתמזג עם התאורה הקיימת. וככל שהפער שבין החשיפה הנכונה, בהתחשב בתנאי התאורה הקיימת, לבין מהירות הסגר בה עובד הצלם יהיה גדול יותר - כך גם אפקט ה"נוכחות" של מקור התאורה המלאכותי בתמונה יהיה רב יותר. השאיפה שלנו תהיה להביא את ההפרש בין התאורה של המבזק לבין התאורה הקיימת ליחס של 1:2 או 1:4 – כדי לשמור על ניגודיות "עדינה". כל מצב אחר (של יחס גדול יותר, וכתוצאה מכך - ניגודיות גבוהה יותר) יגרום למצב בו הרקע, שמואר על ידי התאורה הקיימת, יישאר בחשיפת חסר כל כך רצינית – שהאובייקט שמואר על ידי תאורת המבזק ייראה כמשהו ש"צף בחלל". כדי להגיע למקום הזה, בו התאורה הקיימת חשופה כסטופ או שני סטופים פחות מתאורת המבזק, נצטרך לנער מעט את האבק מהכישורים הטכניים שלנו. שלב א' - נבדוק מה תניב דגימת התאורה בהתייחס לצמד רגישות-צמצם הנמצאים בשימוש, ולפי התוצאה נחליט אם מהירות הסגר שאנו רוצים להגיע אליה (סטופ או שני סטופים יותר) הגיונית או לא. ההיגיון המנחה אותנו כאן הוא שאם קיבלנו מהירות סגר של ½ שנייה בדגימת התאורה הקיימת, הפרש של 2 סטופים (אשר יביא אותנו ל- 1/8 של השנייה) לא יאפשר לנו לקבל מהירות סגר המספיקה ליצירת דימוי חד. כלומר, גם תחת ההנחה שקמנו בבוקר עם ידיים יציבות ביותר שהרעד מהן והלאה, מה שהופך אותנו לדי בטוחים בעצמנו כשאנחנו מחזיקים כוסות קפה רותח ומצלמות - מה קורה אם האובייקטים שלנו הם אלו שזזים? מה עושים במקרה כזה? מחשבים מסלול מחדש, תוך כדי העלאת ערך הרגישות(ISO) או פתיחת הצמצם (שתי האופציות יעשו את העבודה), וזאת כדי להגיע למהירות תריס של 1/30 לפחות, ורצוי גם טיפה יותר. בהתייחס לדוגמא למעלה, יהיה על הצלם לפתוח את הצמצם בשני סטופים, או לחילופין להעלות את הרגישות בשני ערכים. נשמע מסורבל ומשווע לאוטומציה? מצד אחד – כן, התהליך מחייב את הצלם להתערב בתהליך העבודה הרציף של הTTL, ומצד שני – אל תשכחו כי חברות היצרן מעמידות לרשותכם את פונקציית הפלא בשםAUTO-ISO שנועדה בדיוק למטרה הזאת: להתאים את ערך הרגישות למהירות התריס שנבחרה. נסו זאת.
 
 
 2. פרקטיקת "חשיפת-חסר"
האדמו"ר הגדול אנסל אדמס, אמר בזמנו משפט שנצרב לתוך ההיסטוריה ההצילומית (ואני משוכנע שהוא גם נחצב היכנשהו בסלע במעמקי היוסמיטי-פארק): "Expose for the highlights, develop for the shadows". גם בעידן הזהב של סרטי הצילום, וגם בעידן הדיגיטל – המשפט הזה נכון יותר מתמיד. הסיבה לכך היא זו: מעבר לנקודת ה"רוויה" של הקולטנים (נכון גם לגבי הכימיים וגם הפוטואלקטריים) לא מתקבל שום מידע לגבי הפרטים בסצנה ולפיכך האזור יוצא "שרוף" ואינו נושא שום אינפורמציה שאפשר "לחלץ". אי לכך, האזורים הכהים (גם כאלה שעברו חשיפת-חסר משמעותית) בכל זאת מכילים מספיק אינפורמציה שניתן לחלץ ממנה פרטים. כפי שניתן להסיק, ההמלצה הגורפת תהיה לחשוף את התמונות בחשיפת-חסר מתמדת ולתקן אותן בהמשך בשלב עריכת הדימוי. חילוץ הפרטים מתוך אזורים חשופים בחשיפת חסר של סטופ עד 2 סטופים – אינו מהווה אתגר מהותי לעומת הניסיון לשחזר מידע שאבד בתוך הבוהקים ה"שרופים". יתרה מכך, במהלך חשיפות ארוכות, צילומים בתנאי קונטרסט גבוהים או שימוש ב- ISO גבוה, הסיכוי "לשרוף" את האזורים הבוהקים עקב ההסתמכות על המדידה המשוכללת של מד האור גדל. במקרים אלו, מומלץ לחשוף את התמונה בחשיפת חסר משמעותית, כלומר באופן מודע ובכוונה תחילה. כך תמנעו מעצמכם את המצבים בהם מקורות התאורה או הבוהקים הנוכחים בפריים יהפכו לכתמים לבנים בעלי הילה בהירה.
 
3. סגירת הצמצם במספר ערכים מהערך הפתוח לרווחה
הידעתם, שבמהלך הצילום במפתח צמצם מקסימאלי אנו מוותרים (לפעמים מבלי שהתכוונו לכך) על האיכות האופטית המרבית אליה מסוגלת להגיע העדשה, לטובת ה"לוק" החלבי של הקונטרסט הנמוך, ה"בוקה" ועומק השדה הרדוד. שאלת מיליון הדולר הנשאלת כאן, היא האם נהיה מוכנים לוותר על השימוש במפתח צמצם מקסימאלי לטובת ביצועים אופטיים טובים יותר ומספר קטן יותר של פספוסי הפוקוס. אגב, במקרים אלו אל תמהרו להאשים את העדשה – לפעמים עומק השדה במפתח צמצם פתוח לרווחה קטן כל-כך שאפילו התזוזה הקטנה ביותר של יד הצלם, או המצולם, תגרום לכך שמישור החדות לא יהיה במקום שבו השארנו אותו (מי שמצלם ילדים – יודע טוב מאוד על מה אני מדבר). סגירת הצמצם לא חייבת להיות קיצונית. מספיק שתתרחקו מהערך הכי פתוח בסטופ או סטופ וקצת (לדוגמא : במקום לצלם בf/1.8 – עשו זאת בf/2.8 ).שינוי זה אמנם ימנע ביטוי בולט של לוק "חלומי", המתאפיין בניגודיות נמוכה ממש ועומק שדה רדוד, אך לא יבטל אותו לגמרי, בזמן שלכמות הפרטים ולאיכות של הקובץ המתקבל זה יעשה רק טוב, ובצורה ניכרת. לא גוזר עליכם לסגור את הצמצם לחלוטין, בסך הכל מדובר בשני-שליש או סטופ ושליש שיאפשרו לכם שפר את החדות, הניגודיות והיכולת שלכם לנצל את עומק השדה הנוצר לשם פיצוי על פספוסי הפוקוס למיניהם.
 
4. מדידת התאורה
מכל הסיבות שבעולם, הקשורות בדרך זו או אחרת לעובדה שגם צלמים הם בני אדם (ולכן מקבלים החלטות משונות אך משעשעות) פעמים רבות המנגנון של מד האור נשאר אחראי על החלטות הנוגעות לחשיפה. זה בסדר. אפילו הצלמים הוותיקים שבינינו - התרגלו לחיות עם זה בלי שתחושות אשמה קשות מלוות אותם לתוך הלילה. מדי האור המתקדמים שבמצלמות ה-DSLR וה- MIRRORLESS חמושים למחייתם בדרך כלל בשלושה דפוסי מדידה, המגדירות את אופן דגימת התאורה על ידי מנגנון מד האור. במרבית המקרים הצלם יבחר בתכנית המדידה הכללית(matrix אוEvaluative) המחשבת את החשיפה לפי שכלול של הערך הממוצע הכללי יחד עם דגימת החשיפה מאזור המיקוד. יוצא מכך שהסיכויים לקבל חשיפה "נכונה" יהיו גבוהים במהלך השימוש בתבנית הזו, יותר מאשר בתבניות אחרות. התיאוריה הזו אמנם נכונה, אבל לא תמיד: שיטה זו מסתמכת על כמות האזורים הבהירים וצבעוניות הפריים על מנת להביא את החשיפה הכללית למכנה משותף, והיא מניבה תוצאות מוצלחות במצבים בהם ההתייחסות לכלל האלמנטים המרכיבים את הפריים – שווה (לדוגמה: בצילומי נוף, קומפוזיציות פתוחות ושימוש בזווית רחבה). לעומת זאת, במצבים בהם ישנו נושא או אובייקט מובהק שיש לבדל או להדגיש אותו (בצילומי דיוקנאות, תקריבים או צילומי בעלי אופי עלילתי) – החשיפה המחושבת לפי שיטת המטריצה תהיה פחות יעילה ולרוב גם לא נכונה. כמובן שניתן לתקן את החשיפה בשלב העריכה, אבל כדאי לזכור שהיכולת שלכם לנצל את מלוא הפוטנציאל של הגוונים והפרטים הטמונים בצילום תלויה באופן ישיר בדיוק חומר הגלם המגיע לשלב העריכה. מסיבה זו, כאשר מצלמים אובייקטים אותם אתם רוצים לבדל או להפריד מן הסביבה שלהם, מומלץ להחליף את שיטת המדידה ולבחור במדידה נקודתית(spot metering) (כמו גם להקפיד על מתן פיצוי חשיפה זעיר, כפי שהוזכר בסעיף פרקטיקת "חשיפת-חסר"). כך תוכלו למנוע מעצמכם שעות עריכה לא נחוצות הנובעות מהחלטות בעייתיות של מנגנון מד האור. בזמן שחסכתי לכם תוכלו לפנות את המדיח.
 
5. קביעת איזון הלובן בצילומי לילה
צילומי לילה או צילומים בשעות שלאחר השקיעה מהווים אתגר לא פשוט עבור האלקטרוניקה של מצלמות הDSLR. כמות הפוטונים המעטה מאוד מגיעה לחיישן הWB ומד-האור מקשה מאוד על ניסיון הפענוח של ההרכב הספקטראלי וניחוש החשיפה "הנכונה". האתגר עולה מדרגה ברגע בו בפריים החשוך שלכם ישנם מקורות תאורה מלאכותיים (פנסים, שלטים מוארים, אורות העיר או הכביש): הבעיה היא שעוצמת האות המתקבל מן התאורה הזמינה כל כך חלשה (במונחים סנסיטומרטריים), עד שכל שינוי, ואפילו הקטן ביותר, בתאורה ובטמפרטורת הצבע – מסוגל לגרום להיסט מהותי בקביעת איזון הלובן כמו גם בקביעת ערך חשיפה מדויק. רכב עם אורות דלוקים שעובר לידכם או מאיר חלק מהפריים ואז נס מזירת הפשע, אור הפנס שבידכם, האופי המשתנה של טמפרטורת הצבע בתאורות הניאון,הטונגסטן והפלואורסצנט, ואפילו רמת זיהום האוויר מעל לעיר – כל אלו מסוגלים לגרום לאי-דיוקים ותוצאות לא עקביות במהלך הצילומים בחשיפות ארוכות. ההמלצה הגורפת לפתרון הבעיה תהיה לקבוע את הWB באופן ידני על ידי מספר חשיפות ניסיוניות, ולהשאיר את הערך הנקבע עד תום הצילומים. קחו בחשבון גם את העובדה כי השאיפה של מד האור (והאלקטרוניקה של המצלמה שלכם) בזמן צילומי לילה – היא להבהיר את השמיים לגוון הבהיר ביותר שניתן להגיע אליו, ובעקבות כך לוותר באופן מודע על הגוון הכחול-סגול עמוק שאנו מצפים לראות בשמי הלילה. מציע לכם לזכור זאת כשאתם מחשבים את החשיפה או את גודל פיצוי החשיפה בהתאם.
 
6.  שימוש  במגן שמש -Use the Hood
זו מנטרה ששווה שינון (לצד – "יום אחד אני אצליח לצלם את מה שתכננתי כבר חודשיים"). מגני השמש יכולים להתחרות ברצינות על תואר האביזר המעצבן: לפעמים (במצב הפוך) הם מפריעים לנו להגיע לטבעת הפוקוס, לפעמים אופי ההרכבה שלהם הופך להיות מסורבל, לפעמים הם לא ננעלים טוב ויש להם נטייה ליפול ולהיסדק ברגע הכי לא מתאים (לא שאני יכול לחשוב על רגע שכן מתאים). מסיבות מרגיזות אלו, מרבית הצלמים מעדיפים לא להצטייד במגן השמש כלל או ל"לשכוח" אותו בבית לצד כל אותם הפיצ'פקס הצילומיים שאין להם שימוש בשוטף, וחלק מהצלמים אף רואים ברכישה של מגן השמש הוצאה כספית מיותרת לחלוטין. אני מקבל את כל הטענות הללו, אבל יחד עם זאת מציע לכם לבחון את תפקידו של האביזר הזה מזווית קצת שונה (ותכף תראו שזה לגמרי תרתי משמע): תפקידו העיקרי של מגן השמש אינו מסתכם אך ורק ביכולת שלו לאפשר לכם לצלם כשאתם ניצבים מול השמש. עיקר עבודתו הוא למנוע חדירת קרני האור הנכנסות לעצמית בזוויות קיצוניות ועקב כך גורמות לירידה בניגודיות הדימוי בשל שבירתן ואופן הפיזור שלהן בתוך האלמנטים של העדשה ( ללא שום קשר, אגב, לטבעו או מיקומו של מקור התאורה). אגיד זאת כך: שימוש מתמיד במגן השמש, ללא תלות בתנאי התאורה או אופי הצילומים – תמיד יניב תוצאות בעלות ניגודיות (וכתוצאה מכך גם החדות) גבוהה יותר. אפילו אם אינכם רואים הבדל מהותי בין התמונות עם ובלי סך השמש – זכרו כי להבדיל מפילטרים, השימוש בו אינו בא על חשבון האיכות האופטית וכי הוא לא פוגם בחדות. אני מבין שהשימוש בו כרוך בסרבול מסוים שגורם לכם לרצות להפוך אותו לאביזר מטבח – אבל בסופו של דבר, כשזה מגיע לניתוח התוצאות – השימוש בו משתלם בהחלט!
יתרון נוסף בשימוש מתמיד במגן השמש - טמון גם במתן מידה מסוימת של הגנה לאלמנט הקדמי העדין של העדשה. נכון, במקרה בו העדשה שלכם החליטה להתנסות באחד מענפי הספורט הקיצוני ולצנוח צניחה חופשית אל הקרקע – סיכויי ההישרדות שלה מונים אחוזים בודדים, עם או בלי מגן השמש. אולם, ברגע בו מדובר במכות צד, אנשים נדחפים, נוזלים שמשפריצים/נשפכים, ילדים ומבוגרים ששולחים ידיים לכיוון העדשה – מגן השמש בהחלט יכול לחסוך לכם כמה רגעי מתח מיותרים...
לסיכום :
כפי שהבטחתי בתחילת הפוסט, לא התגלו כאן סודות כמוסים ולא המצאנו את הגלגל – אלא הזכרנו בעדינות שהוא עגול, וכדאי להשתמש בו בתור שכזה. במילים אחרות, עברנו שוב על היסודות שמוכרים לכולנו, אבל לפעמים נשכחים ולא מקבלים את תשומת הלב הראויה להם – תשומת לב שיכולה להביא לשיפור ניכר בתוצאות שאתם מקבלים ולהקל עליכם במקצת במהלך שלב עריכת התמונות. אני מקווה כי תצליחו לזכור וליישם את העקרונות האמורים מבלי לחפש פתרונות בטכניקות אזוטריות כאלו ואחרות, אבל הכי חשוב – תיהנו מהצילום!
קרוכמליוב ואדים © 2016.