חיפוש
סל קניות
  |   פריטים
דוא"ל
סיסמא
שחזור סיסמה

טיפים וטריקים לניצול מרבי של עומק השדה

ובכן רבותי, בפוסט הנוכחי אנחנו הולכים לדבר קצת על סוגיית הניצול של עומק השדה, בתקווה שלאחר עיון בכל המלל הזה אתם תוכלו לעשות את ההחלטות היעילות ביותר עבורכם בזמן הצילום - בהתבסס על תובנות ומסקנות, ולאו דווקא מתוך תחושת בטן או ניחושים. שורות רבות של טקסט על עומק השדה נכתבו אינספור פעמים, הן בספרות היסוד הפונה לקהל צלמים מתחילים ושוחרי צילום והן באתרי האינטרנט כאלה ואחרים, אולם לפני שאתם מחליטים שהפוסט הזה שייך לקטגוריית ה “Stating the obvious” – אני מזמין אתכם לעבור עליו בעיון, אולי בכל זאת תגלו איזה טריק או שניים שחמקו מתשומת לבכם (לכל הפחות תמצאו את ההסברים המלומדים לתחושות הבטן שלכם)... רגע לפני שאני פוצח בהסברים ארוכים על עומק השדה וערכי מפתח הצמצם, הייתי רוצה להתעכב קצת על נושא לא פחות חשוב שלעתים גורם לבלבולים גורליים בקרב הצלמים המתחילים: מדובר כמובן במיקוד (פוקוס). ובכן רבותי, זכרו זאת אחת ולתמיד: פוקוס הוא מישור דו מימדי בלבד. ברגע בו המצלמה שלכם ננעלה על נקודת מיקוד במקום מסוים בפריים – כל דבר שיושב על אותו המישור בדיוק - יהיה חד. זאת אומרת כל דבר שנמצא באותו מרחק (מהמצלמה) בו נמצאת נקודת הפוקוס – ייצא חד. מעל, מתחת, משמאל ומימין לנקודה, אולם לא לפניה ולא אחריה. חדות הדברים ל"עומק", להבדיל מ"רוחב" או "גובה" הפריים – היא נחלתו הבלעדית של עומק השדה ולא של מישור הפוקוס.

 

דוגמה למיקום מישור הפוקוס בהתייחס למישור החיישן כאשר המצלמה ממקומת בהטייה כלפי האובייקט.
לא יודע אם ניתן לראות בתמונת דוגמה זו אקט של שעתוק או הפרת זכויות היוצרים של התוכן המקורי. לדעתי לא. בכל אופן כותר הספר הוא "לקסיקון הצילום" מעת ד"ר שאול טל ומשה אליון. ספר חובה לכל צלם...

 

שימו לב כי מישור הפוקוס יהיה כמעט תמיד (על מקרים יוצאי דופן נדון מאוחר יותר) מקביל למישור החיישן או סרט הצילום שלכם. למשל, אם אתם מצלמים דף טקסט שמונח לפניכם במישור המקביל למישור החיישן – לאחר נעילת המיקוד על מקטע כלשהו מהטקסט המופיע על גבי דף זה – הדף אמור להצטלם באופן בו חדות הדימוי זהה גם לאורך וגם לרוחב הפריים. ברגע בו אתם מחליטים להטות את המצלמה שלכם מספר מעלות, ובכך יוצרים מצב בו החיישן אינו מקביל למישור הדף – נראות הקובץ שלכם תשתנה, כאשר מישור הפוקוס "יחצה" את הדף ויביא לכך שאזורי הטקסט אשר נמצאים במקום בו נמצאת נקודת הפוקוס יהיו מצולמים בחדות מרבית, ואזורי טקסט אשר נמצאים לפני או אחרי המישור הדמיוני – יהיו מטושטשים. הסבר יותר מפורט על כך ניתן למצוא בפוסט הדן בסוגיית חוק ה"שיימפלוג" וסקירת מכלול ה- VCC PRO. אי לכך, לשם קבלת חדות מרבית – לא די בסגירת צמצמים בלבד, אלא גם בבדיקת זווית ההטיה של המצלמה שלכם (או ליתר דיוק, מיקום מישור חיישן המצלמה שלכם כלפי מישור המיקוד עצמו) - זכרו זאת ותוכלו להימנע מהפתעות לא נעימות בצילומים. כפי שציינתי בפוסט על עקרון השיימפלוג, בעזרת עדשות Tilt/Shift, מכלולים מכאניים כמו ה- VCC המאפשרים הטיה של המצלמה שלכם בהתייחס לציר האופטי, וכן מרבית מצלמות פורמט גדול (technical camera) – ניתן לשלוט על התצורה של מישור הפוקוס ובכך "לפצות" באופן חלקי על המקרים בהם אתם נדרשים לצלם סצנה בה האובייקט או מספר האובייקטים אינם ניצבים באופן מקביל למישור החיישן או סרט הצילום. כאמור, אם מישור הפוקוס אחראי על תצוגה חדה של האובייקט במישור דו-מימדי, עומק השדה מהווה כלי עזר האחראי על תצוגה חדה של הפרטים ל"עומק" הדימוי (זאת אומרת קרוב יותר או רחוק יותר ממישור הפוקוס, בהתייחס למיקום המצלמה). ככל שאנו סוגרים את הצמצם (לפחות עד שאנו מתחילים "לגרד" את גבולות הדיפרקציה) – עומק השדה גדל ומכיל בתוכו יותר ויותר פרטים אשר מצטלמים בחדות סבירה וההיפך, או במילים פשוטות יותר: שינוי בערכי הצמצם משנה גם את תחושת החדות לעומק הפריים ממישור הפוקוס ואילך (גם קדימה, לכיוון האינסוף האופטי וגם אחורה, לכיוון המצלמה). אפקט זה מושג על ידי הקטנת קוטר מעגל הטשטוש (COC) בעקבות סגירת עלעלי הצמצם למפתח קטן יותר – כך נקודה שהוצגה לפני כן כ"כתם" מטושטש בגלל קוטר מעגל טשטוש גדול יותר, תשנה את צורתה לנקודה ברורה (ומתוך כך תיתפס" כחדה" יותר) לאחר סגירת הצמצם במספר ערכים. שוב, אין מדובר פה בהיסט של מישור הפוקוס עצמו (הוא נשאר במקומו), אלא בטריק אופטי אשר גורם לנקודות מטושטשות הנמצאות מבעד למישור הפוקוס – להיראות כ"חדות" יותר. כמובן שכל מה שמתואר לעיל עובד גם בכיוון ההפוך במקרים בהם אנו שואפים לטשטש את האזורים הנמצאים מעבר למישור החדות עד למקסימום האפשרי, על ידי פיתחת צמצם לערכים קיצוניים. כל העסק הזה עם קוטר מעגל הטשטוש עובד נהדר ויפה אילולא שתי מגבלות האורבות לנו בקצוות הסקאלה של ערכי הצמצם: הופעת הדיפרקציה ברגע בו אנו מתחילים להתקרב למינימום האפשרי של קוטר מעגל הטשטוש, והשפעת העיוותים הכרומאטיים והמונוכרומטיים על איכות הדימוי במקרים בהם קוטר מעגל הטשטוש הופך להיות מפלצתי (ז"א בצמצמים "פתוחים" באופן קיצוני). אי לכך, כדי להפיק מן המערכות הצילומיות שלנו את המיטב בצילומי יום-יום, אנו נאלצים להישאר בתוך "הטווח הבטוח" של ה Sweetspot ולקוות לטוב. אולם ברגע בו אנחנו מתחילים לעסוק בטכניקות צילומיות מתקדמות יותר, כגון צילומי תקריב קיצוניים, להשתמש בטבעות הארכה, צילומי מוצרים מורכבים, צילומי נוף בעלי "עומק" וכמות פרטים גדולה או הדבקת פנוראמות – אנו מגלים במהרה כי עלינו לפתח גישות טכניות מורכבות יותר בכדי להגיע למצב בו כמות הפרטים בפריים נשארת מרבית, ואילו איכות הדימוי אינה מושפעת מצמצמים סגורים. בעיקר על כלל המרכיבים אשר עוזרים לנו בהשגת המטרות הללו אני רוצה לדבר בפוסט הנוכחי. הבה נראה מה הם הכלים העומדים לרשותנו:

● ניצול דחיסת הפרספקטיבה האופיינית לאורכי מוקד של עדשות
● חישוב יחסי המרחק בין המצלמה לבין מישור הפוקוס, ובינו לבין האינסוף האופטי ושימוש במיקוד היפרפוקאלי
● הערמת פוקוס (focus stacking)
● שימוש בעצמיות T&S או במכלולי הטיה
● שימוש במצלמות בעלות חיישנים או סרטי צילום בפורמטים גדולים יותר

כפי שאתם רואים, מגוון האפשרויות שלנו לניצול מרבי של עומק השדה וקבלת דימויים מפורטים וחדים יותר רחב דיו. כעת נעבור על הטכניקות הללו אחת-אחת ונדון בייחודיותן, יתרונותיהן וחסרונותיהן.

 

נוכחותם של עצמיות באורכי מוקד שונים בארסנל הצילומי מעלה את הסיכויים לניצול מרבי של הטווח ההיפרפוקאלי
תמונת אילוסטרציה
 
נתחיל בניצול דחיסת הפרספקטיבה. כידוע לכם, עצמיות באורכי מוקד שונים – מכנסות את קרני האור בהיטל האחורי באופן שונה זו מזו. אי לכך, כמות הקרניים ועמם גם כמות הפרטים שהעדשות השונות מצליחות לכנס לתוך מעגל הטשטוש – תהיה שונה בין עצמיות בעלות זווית רחבה במיוחד לבין זו השייכת לעדשות סופר-טלהפוטו. בעקבות כך, תצוגת עומק השדה (או ליתר דיוק גודל הטווח ההיפרפוקאלי) תלבש צורה שונה כתלות ישירה באורך המוקד של העצמית הנמצאת בשימוש, על אף השימוש בערכי צמצם זהים לכאורה. ככל שאורך המוקד של העצמית שלנו יהיה נמוך יותר (החל מזווית רחבה מתונה ועד לזווית אולטרה-רחבה), כך עומק השדה שלנו יהיה גדול יותר, אפילו אם אנחנו משתמשים במפתחי צמצם שנראים לנו גדולים יחסית (ערכי צמצם נמוכים, כן?). בעצמיות טלה-פוטו העסק הזה הופך להיות מוקצן בכיוון השני: ככל שאורך המוקד של העצמית שלנו יהיה גדול יותר – כך גם עומק השדה שנוכל להפיק ממנה ילך ויצטמצם, עד שבעצמיות 600 מ"מ אפילו בצמצמי f/11 או f/16 עומק השדה ייראה רדוד יחסית (הכל יחסי, כן?). את הביטוי ליחסי הגומלין של אורך המוקד של העצמית לעומק השדה המרבי שניתן להפיק ממנה בצמצם זה או אחר – ניתן לראות על גבי סקאלת ה- DOF של המרחק ההיפרפוקאלי הנמצאת מעל או מתחת לסקאלת מרחק המיקוד (focusing distance scale) על גבי העדשה. דבר אזהרה: בעשור האחרון יצרני העדשות החלו לפשט את הסקאלה, ובחלק מן המקרים לרדת מעניין ציון ערכי הצמצם השונים לצד סקאלת המרחקים. אי לכך, אם נמצאת ברשותכם עצמית מודרנית – רוב הסיכויים שלא תוכלו להפיק ממנה תצוגה גראפית הולמת לכיסוי עומק השדה בשלל ערכי הצמצם. לעומת זאת, אם הנכם משתמשים בעצמית מיקוד ידני, עצמית למערכות Rangefinder או עצמית שגילה עובר שני עשורים לכל הפחות – כל המידע אודות גבולות עומק השדה בהתייחס למרחק המיקוד שלכם ומפתח הצמצם שלכם יהיה מוצג באופן ברור וקריא על גבי העדשה. אם נניח את סוגיית המרחקים וגבולות עומק השדה לרגע בצד (אנו עוד נחזר לנושא הזה בפסקה הבאה): ניתן לסכם כי שימוש בעצמיות בעלות זוויות רחבות יותר (לפחות רחבות יותר מזווית ה"נורמל" האופיינית לציוד שלכם) – יספקו כיסוי "רחב" יותר לעומק השדה וההיפך. אי לכך, ברגע בו אתם מנסים לצלם תמונה קבוצתית של קבוצת כדורגל בה השחקנים עומדים בשתי שורות לפחות, תמונת נוף (או פנוראמה) המכילה כמות פרטים גבוהה ביותר לעומק הפריים, או תמונת תקריב קיצונית בה אתם שואפים לסגור את הצמצם למקסימום האפשרי כדי להכניס את כל האובייקט לתחום החדות ה"סבירה" – מוטב שתתחילו לחשוב במונחים של אורכי מוקד קטנים. מאידך גיסא: אם המטרה היא "לבודד" את האובייקט המצולם מן הרקע באופן מוחלט, ואין בידכם עדשת f/0.95 או f/1.2 – כדאי שתבחרו בעצמית בעלת אורך המוקד הכי גדול שיש בארסנל הצילומי שלכם.

שימו לב לסימון סקאלת עומק השדה והטווח ההיפרפוקאלי

 

קרוכמליוב ואדים. כל הזכויות שמורות.

חישוב יחסי המרחקים, מיקום מישור הפוקוס וניצול הטווח ההיפרפוקאלי – הם הכלים הנוספים אשר יכולים לתרום רבות להפקת המקסימום מעומק השדה ללא השקעת תקציבים או אביזרי עזר מסובכים. למעשה, כל הטכניקות הנקובות מעלה מהוות חלק בלתי נפרד מתהליך העבודה שמטרתו ניצול מרבי של הטווח ההיפרפוקאלי. כך, אני מעדיף להתייחס לכולם באותה הפסקה ולחתום את הסוגיה הזו אחת ולתמיד. כפי שקראתם בפסקה הקודמת – כבר הספקנו לגעת בניצול הטווח ההיפרפוקאלי בקצה המזלג, כך שהחלק הזה יחדד מספר נקודות חשובות וייתרום לתובנה מעמיקה יותר של המונח והטכניקה. על פניו ניצול הטווח ההיפרפוקאלי הוא עסק פשוט יחסית: ככל שמישור הפוקוס נמצא קרוב יותר למצלמה, כך גם עומק השדה שתקבלו יהיה רדוד יותר, וככל שמישור הפוקוס ייתקדם לכיוון האינסוף האופטי (זאת אומרת יתרחק מן המצלמה) – עומק השדה יהפוך להיות גדול יותר. זאת אומרת שלצד תלות "דחיסת" הפרספקטיבה באורך המוקד של העצמית הנמצאת בשימוש ובחירת ערך מפתח הצמצם – אנו נראה שינויים בעומק השדה גם כשאנו נשנה את מיקום מישור הפוקוס (או כשאנו נבחר להתקרב או להתרחק אל\מן האובייקט המצולם). וזה המקום לביאור נוסף בנוגע לעניין ערכי הצמצם: העניין הוא, שככל שאנו מתקרבים לאובייקט הצילום שלנו (או ממקמים את מישור הפוקוס קרוב יותר למצלמה) – עומק השדה קטן באופן יחסי, ללא קשר לערך צמצם (טוב, לא ממש ללא קשר, אבל השפעת מפתח הצמצם במקרה זה הופכת להיות הרבה פחות מובהקת) שנבחר וההיפך. או במילים פשוטות יותר: לעתים כדי להגדיל או להקטין את עומק השדה שלנו, אנחנו יכולים להיעזר באחד משלושת מרכיבים הבאים: שינוי אורך המוקד של העדשה, שינוי ערך הצמצם או שינוי מישור הפוקוס שלנו, או אפילו לשלב בין השלושה. כך למשל כדי להגדיל את עומק השדה בצילומי פורטרט באופן אשר ישאיר את הרקע מטושטש יחסית, אולם יגרום לא רק לתווי הפנים, אלא גם לשיער והכתפיים להיראות חדים – אנו יכולים לבחור באופציות הבאות: ● לסגור את הצמצם בעצמית הנמצאת בשימוש באופן מעט יותר אגרסיבי. ● לשנות את המרחק בין המצולם למצלמה תוך שמירה על ערך צמצם הנבחר, ולפצות על השוני במימדי האובייקט על ידי תיחום. ● לעבור לעצמית בעלת אורך מוקד מעט קטן יותר מזה הנמצא בשימוש (למשל ל- 85 מ"מ במקום 100 או 135 מ"מ), ולעבוד בערך צמצם זהה או אפילו מעט יותר קטן מזה שהיה בשימוש לפני כן. שימו לב כי בזמן צילומי מאקרו או תקריבים קיצוניים, בהם אנו נעזרים בטבעות הארכה – אנו מגיעים למצב בו חישוב נכון של ניצול הטווח ההיפרפוקאלי יחד עם קביעת המרחק מן האובייקט ואורך המוקד הנכון לעבודה – עשויים להוות עד כ- 75% מגורם ההצלחה. כך, יהיה עליכם להחליט מה הם האורך המוקד, מרחק המצלמה מן האובייקט ומפתח הצמצם האופטימאלי על מנת להשיג את המטרה – עוד לפני שאתם מגיעים לרגע הצילום. מצב דומה מתרחש גם במהלך צילומי נוף ופנוראמה, בהם אנו לומדים להתיידד עם הטווח ההיפרפוקאלי על מנת להוציא מן המצלמה את המקסימום האפשרי. לנוחיותכם קיים כיום מספר רב של כלים אשר עוזרים לכם לחשב את גבולות עומק השדה והטווח ההיפרפוקאלי (כולל מיקום אופטימאלי של מישור הפוקוס) באופן אוטומטי. כל הדרוש מכם – הוא להזין לתוך המחשבון את גודל החיישן, אורך המוקד של העדשה, מיקום מישור הפוקוס וכן את ערך מפתח הצמצם. להלן הקישור לאחד המחשבונים הללו. כל העיקרון של ניצול יעיל של הטווח ההיפרפוקאלי מהווה למעשה את הבסיס התיאורטי לכלל "שליש-שני שליש" אשר מלמד את צלמי הנוף למקם את מישור הפוקוס במקום המהווה כשליש מעומק התמונה (המתפרס על פני מרחק מהמצלמה ועד לאינסוף האופטי) ולסגור את הצמצם לערך המקסימאלי שמאפשר קבלת דימוי ללא הצורך להסתבך עם הדיפרקציה. הערה אחת אחרונה לפני שאנו חותמים את סוגיית המרחקים והטווח ההיפרפוקאלי: במהלך צילומי מוצר וצילומי פורטרט, קחו בחשבון כי שינוי המרחק של האובייקט המצולם שלכם מן הרקע (בתנאי, כמובן, שאכן יש משהו קרוב ברקע), תוך כדי שמירה על עקביות המרחק ביניכם לבין האובייקט המצולם כך שיהיה קטן לפחות פי 2 ממרחק המצולם מן הרקע – יבטיח לכם כי האופן בו הרקע שלכם ייראה בדימויים יהיה הרבה יותר מטושטש ונעים לעין. או לכל הפחות – מטושטש מספיק כדי שלא יראו שגיהצתם את בד הרקע שלכם בפעם האחרונה לפני שנה אם בכלל...
 
הדגמת טכניקת הערמת הפוקוס (focus stacking)
 
צלם: Muhammad Mahdi Karim. הותר לפרסום ע"פ תנאי הסכם ה GNU של וויקיפדיה.
 
הערמת פוקוס (focus stacking) הוא טריק נוסף שאנו יכולים להיעזר בו במהלך הצילום בכדי להגיע לעומק שדה אינסופי מבלי לסגור את צמצם העצמית ל- f/64. מדובר בטכניקה מעורבת המחייבת אותנו לצלם מספר תמונות של אותה הסצנה תוך שמירה על נתוני חשיפה וערכי צמצם זהים, אולם תוך היסט מישור המיקוד קדימה (או אחורה, לבחירת הצלם) בין פריים לפריים. פרקטיקה זו נהוגה בדרך כלל בצילומי מאקרו קיצוניים או בצילומים שנעשים בעזרת מיקרוסקופים, וזאת על מנת לפצות על אובדן עומק השדה בשל יחס ההגדה העצום (מרחק קטן ביותר בין האובייקט לבין מישור החיישן). על אף שהייעוד של ה- focus stacking נשמע מדעי ונישתי למדי – בהחלט ניתן ליישם אותו באחוזי הצלחה סבירים הן במהלך צילומי מוצרים והן במהלך צילומי נוף. תהליך הדבקת התמונות לדימוי אחיד בעל עומק השדה המפלצתי מתבצע בעזרת חבילות תוכנה שונות (אגב, גם פוטושופ יודע לעשות זאת בעזרת פונקציית ה- photo merge) באופן כמעט אוטומטי, וזמן הלימוד הנדרש לצורך שימוש בחבילות התוכנה המתקדמות אשר מציעות לנו כלים רבים ומגוונים – אינו רב. עם זאת, לתהליך הערמת הפוקוס ישנן מספר מגבלות: ● ראשית כל, על המצלמה וכן על אובייקט הצילום שלכם (גם כשמדובר בנוף עוצר נשימה) – להישאר ללא תנועה (למעט, כמובן, היסטי מיקום מישור הפוקוס בין פריים לפריים). כך, יהיה עליכם לקבע את המצלמה באופן הכי יציב ומעוגן שאתם מסוגלים, ולקוות כי האלמנטים הוויזואליים בפריים שומרים על מיקומם מפריים לפריים (מה שדי מנפץ את האידיליה של צילומים של פני הים, שדות חרציות ברוח אביבית או נוף לילי של נתיבי האיילון). כשלון בשלב הזה יגרור אחריו טעויות הדבקה בצורת כתמים או אזורים מרוחים, או הופעת דימויים כפולים בתמונה הסופית לאחר שלב ההדבקה. מצד אחד – זה נשמע די מסורבל ומגביל, אולם כל מי שניסה אי פעם להדביק פנוראמה מורכבת ממספר רב של שורות – נתקל במגבלות דומות, וגם גילה שניתן להתמודד איתן בעזרת הקפדה ותזמון. חלק מהמגבלות הללו ניתן לפתור גם בעזרת פונקציית ה- Masking, וגם בעזרת בחירה בכמות הפריימים שמתארים את מישור עומק השדה ושימוש נבון בטכניקות הדבקה ידניות. ● שנית, הטכניקה הזו מחייבת צבירת ניסיון (בניסוי וטעייה) ממשי בכל הקשור לשליטה על היסט מישור המיקוד בין פריים לפריים. קפיצות לא עקביות כתוצאה מצילום רשלני – גם הן באות לידי ביטוי באזורים "מרוחים" או ארטיפקטים מוזרים שצצים בתוך הקובץ הסופי לאחר הדבקה. על הצלם ללמוד לבצע את הזזת טבעת הפוקוס בצורה הכי עקבית, קפדנית ועדינה שרק ניתן. רק כך הקובץ הסופי יכיל את מלוא האינפורמציה אודות עומק השדה הכללי ויציג אותו בצורה רציפה וללא הפרעות או ארטיפקטים. ● שלישית, על הצלם לשאוף למקסם את אזורי החפיפה (overlapping) של עומק השדה בין פריים לפריים. לצורך כך יהיה עליו לקבוע את ערך הצמצם המרבי אשר יספק כיסוי רחב מספיק לטווח ההיפר פוקאלי, וכן לחשב את כמות הפריימים הנדרשת לשם "הדבקה" של עומק השדה בדימוי הסופי, תוך כדי וויתור מודע על כ- 20% משטח עומק השדה בכל פריים - לשם יצירת שטח חפיפה רציף יותר. לעתים דימויים שהורכבו בטכניקת הערמת הפוקוס מהווים חיבור של כ- 20 פריימים, בהם מישור המיקוד משתנה אט אט כדי להימנע מ"קפיצות" גדולות בנראות עומק השדה בין פריים לפריים. העוזרים הכי טובים שלכם במקרה הזה הם מצבור סובלנות אינסופי ורכישת ניסיון קודם... יש לשים לב כי לעתים במהלך שינוי מיקום מישור הפוקוס האובייקטים בפריים משנים את מימדיהם. זוהי תופעה אופטית טבעית אשר לא ניתן לשנותה או להילחם בה. שם המשחק פה הוא כמות פריימים גדולה דיה ומעברים קטנים בהיסט מישור הפוקוס בין פריים לפריים. כפי שאתם רואים הפרקטיקה הצילומית הזאת לא באמת מתאימה לשימוש בשיטת "זבאנג וגרמנו!", אבל בסופו של יום התוצאות שניתן להפיק בעזרתה – משתלמות במיוחד!

 

מערכת ה VCC-PRO, המאפשרת להקנות למצלמות ה DSLR וה MIRRORLESS מגוון הטיות ותזוזות של מצלמות טכניות

 

קרוכמליוב ואדים. כל הזכויות שמורות.
 
לחובבי הצד הטכנוקרטי (ולשמחתם הרבה של יצרני הציוד), לשם מתן פתרון לניצול מרבי של עומק השדה - קיימת גם האופציה של שימוש בעצמיות T&S או במכלולי הטיה. על מכלול שכזה דיברתי בזמנו בפוסט על ה- VCC PRO. מה שהמכלולים ועדשות המאפשרות הטיה מקנים לצלם – הם לא רק השליטה על הפרספקטיבה או תיקון של הקווים המתכנסים, אלא גם האפשרות להטות את מישור החיישן או סרט הצילום שעד כה היה חייב להיות מקביל למישור הפוקוס. כך, בעודכם מצלמים שדה חרציות, ניתן להטות את העדשה קדימה (או את החיישן אחורה, או את שניהם בכיוונים הפוכים במצלמה טכנית), ועל ידי כך ובעזרתו הנדיבה של עקרון השיימפלוג – לקבע את מישור המיקוד באופן בו הוא נמצא באלכסון בהתייחס לשטח שדה החרציות, באופן בו הגבול העליון של המישור נמצא על צמרות העצים, באינסוף האופטי, והגבול התחתון שלו למרגלות החצובה שלכם. כעת כל הנותר לעשות הוא לכוון את הפוקוס מעט, לסגור את הצמצם לערך של f/16 או יותר, לצלם וליהנות מעומק שדה אינסופי הכולל בתוכו גם את החרציות במרחק של מטר אחד מן המצלמה וגם את העצים בקו האופק. כמובן שכל זה הוא תיאור פואטי למדי של התהליך, וכי תהליך העבודה עם ציוד T&S מחייב קצת יותר בקיאות טכנית והתעסקות בשטח, אבל זה פחות או יותר כל התורה כולה על רגל אחת. ניתן להשתמש בעדשות T&S או במכלולי ההטיה גם לשם השגת האפקט ההפוך, הלא הוא "פוקוס סלקטיבי", כאשר מישור הפוקוס נמצא באזור קטן ומצומצם מאוד, ויתרת הפריים דוהה אל תוך טשטוש יפהפה...
 
מצלמה טכנית בפורמט 4X5 אינץ' יכולה להוות פתרון מעולה לניצול מרבי של עומק השדה וקבלת דימויים מלאי פרטים.
 


תמונת אלוסטרציה
 
האפשרות האחרונה, ואולי גם היקרה ביותר מבין כל הטכניקות הנקובות, כרוכה במעבר הפורמט (ורצוי גם שיהיה מדובר במעבר קיצוני, נגיד ממצלמת 35 מ"מ לפורמט בינוני רחב כמו 6X9, או מפורמט בינוני מתון 6X7 לכיוון סרטי דף 4X5). למה? כי המהלך הזה מאפשר לכם, למעשה, להרוג כמה ציפורים במכה אחת. ראשית כל, כל המצלמות הטכניות בפורמטים הגדולים, חלק ניכר ממצלמות ה"שדה" וכן חלק קטן של מצלמות הפורמט הבינוני (לצערי הרב הפלח הזה אינו כולל את מצלמות פורמט הבינוני הדיגיטלי העכשוויות) – כבר מכיל בתוכו את האפשרות להזיז ולהטות את התושבות של העצמית או הגב (מישור סרט הצילום) בכדי ליישם את עקרון השיימפלוג. שנית – העושר של הפרטים בתשלילים ובחיישנים של הפורמט הבינוני והגדול מהווה בסיס לא מבוטל שממנו יצמחו יכולות ההפרדה, דחיסות של הפרטים הקטנים פר שטח פריים, וכן היכולת להתמודד עם הניואנסים העדינים ביותר במעברים הטונאליים. האמור מקבל משנה תוקף כשמדובר בדימויים אשר מתקבלים בעזרת עדשות רחבות או אולטרה-רחבות, אשר (הודות לדחיסות גבוהה יותר של פרטים פר אזור, לעומת פורמט ה- 35 מ"מ או ה- APS-C) מאפשרות להפיק תמונה חדה ביותר (שוב, בהשוואה לתמונה שצולמה בזווית זהה בפורמט 35 מ"מ), וכן לנצל את עומק השדה באופן יעיל עוד יותר. שלישית – הגדלת שטח הפריים גוררת אחריה את הורדת הרף האופטי כלפי קוטר מעגל הטשטוש, וכתוצאה מכך מאפשרת לצלם לסגור את הצמצמים (במידת הצורך כמובן) עד לערכים של f/64 ואף f/90, וזאת מבלי הצורך להתמודד עם מוגבלות הדיפרקציה או הירידה באיכות הדימוי (מי שחושב אחרת – מוזמן להצטייד בלופה ולבחון ממש מקרוב הדפסות ענק של אנסל אדאמס אשר נעשו, אגב, עם עצמיות הרבה יותר נחותות מאלו המוצעות למכירה כיום). אז מה ניתן להפיק מכל הנתונים הללו בסופו של דבר? למדנו כי מישור הפוקוס ועומק השדה אינם מהווים בהכרח מושגים חופפים, אלא שני מנגנונים נפרדים אשר עובדים יחד לשם השגת חדות מרבית. למדנו גם כיצד לתמרן בין שניהם לשם ניצול אופטימאלי של הטווח ההיפרפוקאלי. נוסף על אלו, למדנו כיצד לגשת לחישוב הטווח ההיפרפוקאלי וקיבלנו לידנו את הכלי הנוח והמהיר אשר עתיד לפתור אותנו מכאבי הראש וחישובים מיותרים. מה עוד? למדנו להתאים את אורכי המוקד האופטימאליים ביותר לעבודה וגילינו דבר או שניים אודות יחסי הגומלין בין המרחק שלנו למישור הפוקוס, ובין מרחק מישור הפוקוס למישור האינסוף האופטי או מישור הרקע; שבעזרת סבלנות מרובה ומעט אמצעים טכניים אנו יכולים להפיק דימויים בהם עומק השדה יכול להיות אינסופי, וזאת בלי מגבלות דיפרקציה או צורך ברכישת עצמיות T&S יקרות. היה ולבכם חפץ במשהו יותר מרהיב מזה – תחום הפורמט הגדול עומד לרשותכם (בתנאי כמובן שתהיו מספיק אמיצים וכשירים לסחוב את הציוד הזה עמכם, ותמצאו מעבדה שתתן לכם שירותי פיתוח וסריקה הולמים). ובאם נשאיר את האירוניה לרגע בצד – אני בהחלט מזמין אתעם להתנסות בכך. הרי שההתבוננות בשקופיות 4X5 שנחשפו ופותחו באופן מוקפד - בהחלט מהווה חוויה עוצרת נשימה...

 

פורסם בהיתר רישוי מאתר www.photoguidance.com
קרוכמליוב ואדים © 2017. כל הזכויות שמורות.

הערות


הכנס את המספרים בתמונה
 
עשויים לחול שינויים במפרטי המוצרים אשר לא בהכרח ימצאו ביטוי באתר. תמונות המוצרים להמחשה בלבד! ט.ל.ח   |   Developed by Makar Studio